כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט קנ״ו

1 סעי' ב' מקול הנכנסים מצד שאינו יכול לישן מקול הנכנסים י"ל שגם בחנות שאין באים לשם רק ביום שייך כן כי כמה אנשים ישנים שינת צהרים גם בחול בקבע ומצד בין השמשות ששכיחים בחניות והרבה ישנים אז הטענה ביותר גם לפעמים קונים באים בנחיצה בלילה לקנות מהחנות וצריכים למכור להם אז ואין טענה שלא יפתח בלילה בשום אופן כי י"ל וכי יהי' יושב ומשמר:

2 ומ"ש שם בהג"ה סעי' ה' שגם אם יש שם חנות מ"מ יכולים למחות י"ל שגם בעל החנות יכול לומר שהוא אינו נודד שינתו בחנותו והברירה בידו לסגור חנותו כשרוצה לישן. מה שאין כן חנות חבירו מצערו גם חנות שלו אם נודד משינתו מצד ריוח ממון מתפייס על הצער מה שאין כן צער שמחנות חברו. והרי משלמים צער בממון אומדים כו' עי"ז שלו אינו מצערו כל כך וחברו צריך לפייסו ולרצותו היטב:

3 סעי' ה' אינו יכול למונעו כדקיימא לן שאומן אינו יכול למחות לאומן אחר כששייך בכרגא שם. כן הוא אודות מזיגה הנהוגה בו דינות אלו שהשייך שם בכרגא אינו בגדר יורד לאומנות חברו. וכן הוא להשכיר ביתו למוזג אצל מוזג שמכבר או למכור לו. ואם אינו מוצא ישראל ומוכר לנכרי לא מצינו איסור בכך:

4 שם בהג"ה מס שלו למושל העיר שמעתי שבנתיבות המשפט יצ"ו כתב בסי' במ"ש בקנ"ו מס למושל העיר. דצ"ל שמשלם עבור מו"מ. להלכה לא שייך כן רק אם ביסוד ישוב העיר הי' הטלת נתינה עבור מו"מ שאז הנותן ידו על העליונה על שאינו נותן. מה שאין כן בסתם לא שייך כלל נתינה לשר מושל העיר ממו"מ. ואמרו חז"ל מנדה כו' זו גולגלתא כו' ולא מנו כלל נתינה ממו"מ גם למנך מכל שכן לשר. וכל שהוא נותן מס מן דירתו בהעיר שקורין טשינז וכן פירוש לשון מס בפי מלמדי תינוקות טשינז. והוא מהדירה בבית בהעיר הו"ל תושב בהעיר ההוא א"צ עוד הכרעה ע"י נתינה ממו"מ. רק אם בפירוש מיוסד נתינה מהשר או מהמלכות ואחד אינו נותן בכך י"ל דדינא דמלכותא דינא ע"י שמונע מו"מ למי שאינו נותן. ורשאי גם מי שלא נתן ממו"מ עד אז להתחיל ליתן ממו"מ. ואין השכן מעכב עליו רק אם לא נתן נתינה כתושבים שבעיר. בכך אין מועיל מה שיתן מעכשיו כתושבים. כי שכנו מעכב עליו מלהיות נעשה תושב:

5 סעי' ז' יותר בזול מ"ש בחו"מ קנ"ו י"א שכשמוכר בזול אינם יכולים לעכב עליו. כשהמעכבים הם לפנינו רבים והלוקחים מהם לא בעו לסייע להמוכר כל כך שיהי' כח נגד המעכבים הרי המעכבים יכולים לעכב מצד כל דאלים כבסס"י קל"ט ובהנ"ל פלוגתא בין גדולי הפוסקים ז"ל ואין הכרע בב"י ע"ה ובש"ע כתב רק י"א. ואס אח"כ יובאו חתימת יד מרבים קונים שיהי' בהם כח אלמות נגד המעכבים מאז לא יוכלו לעכב גם דגבי כל דאלים כיון שגבר אחד אין הב' רשאי להתגבר עליו שם שייך זכי' בהמטלטל או הקרקע כיון שעל פי ההלכה כל דאלים קנה תיכוף.. מה שאין כן בהנ"ל שאין ממש לזכות בו הכל כפי האלמות. דכל זמן כפי מה שהוא. ואם בין עב"י אחד אלים אין רשאי הב' לילך להתגבר על ידי נכריים כבסי' ד'. ואם הלך רשאי חברו להתגבר עליו על ידי טצדקי עם הנכריים וצלע"ע: ואם המוכר נותן לבני עיר שימכרו אם מוכר להם הרבה כאחת שבכך קיל עבב"י ע"ה בחלוף מטבעות אולי לא שייך חילוק בין הרבה כאחד או בפרוטרוט כי רק בסחורה שאדם קונה להשתמש בו ידוע מהו הרבה יותר משימושו מה שאין כן במטבעות כולם על מנת להוציא ולא שייך בהם מ"ש בב"י ע"ה שם שיהי' קלקול הולכת הסחורות בעולם. כי אין חילוף המטבעות קבוע תמיד והולכתם למדינות הוא עפ"י המלכות יר"ה או שמוזיל מן בני העיר והוא אלם. והם מוכרים לנכרים אם אינם קונים לגמרי ממנו על מנת שלא להחזיר ועל מנת שהאחריות עליהם הם רק כשלוחים ומעכבים עליהם היטב דלא עדיפי מדאתי מחמתי'. אך אם קונים ממנו לגמרי בשביל למכור. י"ל דהו"ל כההיא דסי' קע"ה סעי' כ"ח שהוא מפורש בש"ס שלהערים אינו מועיל גם דכמה פעמים מהני הערמה בדרבנן ושם הוא רק מתקנת חז"ל וי"א שם שמעט הקרקע קנה מ"מ כיון שהי' להערים אינו מועיל וכ"ה שהמניעה מלמכור הוא על פי תקנת חז"ל עבב"י ע"ה שם. ואולי יש חילוק בין תקנת חז"ל כמו שבאיסורים אין ללמוד תקנת חז"ל זע"ז כי לא השוו כולם תמיד כבתוס' ז"ל בדוכתי טובי ואולי כ"ה בממונות. ואולי יש חילוק בין ממון לאיסור. ואולי גם אם להי"א שם גם מעט הקרקע לא קנה כ"ה בההיא דסי' קע"ה. מ"מ בתקנה דכאן מהני הערמה וצלעע"כ: אומן יכול לעכב על אומן אורח. אם האורח עושה בזול אולי קיל כבסחורה. וכן כשעושה ביופי ביותר בחיזוק ביותר. ומצד כדי פרנסתו יכול להיות אצל אומן דלשם בשכירות או שותפות היטב. ואם האורחים סעודתן בחשבון י"ל דהו"ל זול מצד דהנותן קיל גבי' בברכת הבית:

6 שם שברחו לישוב מפני חשש סכנה מ"ש בש"ע שבורחים מחש סכנה יכולים לעסוק שם במלאכה נגד בני אומנית שבעיר נראה שאין זה רק אם בני העיר אין מספיקים להם מזון שם. מה שאין כן כשנותנים להבורח מזונו אינו יכול להשיג גבול בני האומנות שם למעט פרנסתם על ידי עוסקו במלאכתן. וגם שטוען שאשתו ובני ביתו אין להם במה להתפרנס במקום שהם וגם אם ידוע שכן הוא ודאי. הרי גם בני העיר צריכים לפרנסה להם ולנשותיהן ובני ביתם. וכיון שבני העיר מפרנסין להבורחים טוב שיהי' השוואה ביניהם דרך פשר עם אומנים שבעיר כי אולי יש סברא שכשבורחים מחשש סכנה שאינם יודעים כלל אימתי יופסק החשש על ידי זה הרי הם כבני העיר שברחו לשם כאלו הם יושבים שם. ומה שבני העיר נותנים להם מזון הוא מתנה בעלמא. ואין עי"ז גרעון זכותם לעסוק שם במלאכה כיון שהם צריכים פרנסה לבני ביתם. ואלו הי' ידוע ישמלאכתן סיפקה גם למזונם יכולים בני העיר למנוע מלפרנסן אך רחוק שיהי' ידוע כן ובני העיר מפרנסין להם מזונם מספק. ואם א"צ הוא כמתנה וכיון שבורח הוא כבני מקום שהוא שם אולי לא פליג חז"ל ויכולים לעשות גם אם מזונם רק מתנה ומלאכתן סיפקה גם להם וכיון שהותר להם הותר. לזה נכון שיעשו פשר. על פי טובי העיר שמ"מ נכון שלא יהי' השגת גבול פרנסה לבני העיר האומנים דלשם. אך אם חשש הסכנה של הבריחה הוא רק לימים אחדים. וידוע שאחר ז' ימים או עשור תעבור הסכנה וישובו לביתם בטח נוטה יותר שלא עשאום חז"ל כבני העיר שברחו לשם ורק משום חיותם התירו המלאכה למי שרוצה להנות מיגיעו דוקא ואינו רוצה להיות נצרך לזולתו. מה שאין כן כשבני העיר נותנים להם מזונם. נגד הצטרכותם לפרנס בני ביתם הרי גם אומנים שבעיר צריכים לפרנסת עצמם ולפרנסת בני ביתם. ואולי שייך בזה לא פליג וגם כשאומנים שבעיר א"צ לפרנס בני ביתם אז אם מצד שבני ביתם סיפק להם מעשה ידיהם באיזה אומנות שעושי' הם או מצד שאומנים שבעיר הם עשירים ומוכן להם מכבר. מ"מ אין כח הבורחים יפה מכח אומנים שבעירם. והרי בזה סגנון לא פליג אודות שלפעמי' הבורחים הביאו בידם עושר גדול ואומנים שבעיר עניים ומ"מ התירו חז"ל להבורחים מלאכה. ואולי שייך ג"כ סגנון לא פליג אודות שיהיו נדונין הבורחים כתושבים במקום שברחו בין שהחשש אין לו הפסק ודאי בקירוב בין שיש לו הפסק ודאי בקרוב. ומסברא נראה שסגנון לא פלוג שעשו חז"ל בזה הוארק מצד שקבעו שהבורחים יהיו נדונים שם כתושבים ומ"מ אין זה רק כשאין הפסק ודאי בקרוב להחשש. מה שאין כן כשיש לו הפסק ודאי בקרוב אין להם היתר המלאכה שם רק לכדי חיותם. וכשמפרנסין מזונם שם מהעיר אין להם לעשות עוד בכל אופן ומ"מ אין מוכרע אך בני העיר אולי הם מוחזקים מעין בחינת מרא קמא קצת וצלע"ע היטב:

7 שם בהגה לסגור הדלת מ"ש בהגה שיכולים להשתדל עם השר שלא יבואו דיורים. כ"ה בב"י ז"ל שם בשם מוהרי"ק ז"ל והעתיק כן מוהרמ"א ז"ל. אך הוא לא ראה ספר הק' בדק הבית של הב"י ז"ל. ובב"ה ז"ל שם פליג בזה על מוהרי"ק ז"ל וכתב שאין לעשות כן שלא ברשות בית דין ע"ש. ואולי שייך בזה חם הי' רואה מוהרמ"א דברי ב"ה ז"ל לא הי' מעתיק הדיעה שבב"י ז"ל מה שהוא הדר בי' והלכה כבתראי וגם שאין בדברי הש"ך ז"ל שהוא ראה דברי ב"ה ז"ל. שום רמז בזה מדברי ב"ה ז"ל הנ"ל. אין' מזה הכרע כי כנרחה שעל חלק שני של חו"מ לא חיבר השייך ז"ל חבורו בקביעות רק התחיל לכתוב זעיר שם בכדי שיחזור ויחבר חיבור גדול כעין שעל חלק ראשון וחולי אלו הי' מחבר על חלק שני כמו שהי' בדעתו ז"ל הי' מעתיק כאן דברי הב"ה ז"ל להלכה:

8 עוד מצאתי במ"ש לעיל אודות מ"ש בב"ה ז"ל שלא כמוהרי"ק ז"ל אודות לפעול עם השר שלא יבואו לשם דיורים יותר. אולי הסברא היא אודות הפלוגתות דאודות עביד אינש דינא לנפשי' שכתב המרדכי ז"ל שאסור לעשות ע"י גוים ואם כן יש כל שכן בההוא דדיורים שאין הדיורים גוזלים משל בני העיר כלום שאין להתנגד להם על ידי גוים. כיון שגם כשרואה שלו ביד חברו ויכול למעבד דינא לנפשי'. מ"מ אינו רשאי לעשות על ידי נכריים כן י"ל שהיא סברת הב"ה ז"ל. ואולי מוהרי"ק ז"ל סבירא לי' שכשאי אפשר באופן אחר רשאי למעבד דינא על ידי גוים גם כן וע' באורו"ת ז"ל סי' ד' מ"ש אודות לעשות ע"י נכרי והיינו באופן שאינו מזיק לחברו. ואולי גם אם ס"ל למוהרי"ק ז"ל דאסור לעשות ע"י נכריים גם אם אי אפשר לו לעשות באופן אחר. וגם אם אינו מפסיד בזה ממון חברו. מ"מ סבירא לי' למוהרי"ק ז"ל שאין זם רק כשמוציא ממון חברו ממנו על ידי גוים שאסור כי גם משפט שהגוים דנים כבדינינו אסור לדון לפניהם וגם מאי דעביד אינש דינא לנפשי' קראו חז"ל דינא ושייך בזה משפטים תשים לפניהם ולא לפני גוים צל"ע כעת אם לפני גוים שאינם עובדי ע"א גם כן בכלל ולא לפני עכו"ם. שהרי רש"י ז"ל כתב ואובינו פלולים כמייקר כו' ובשאינם עובדי ע"א אולי לא שייך כמייקר ואולי מ"מ שייך פחיתות כבוד תוה"ק עי"ז. ואולי גם לפני גר תושב הו"ל פחיתות כבוד ח"ו. וגם אם ידוע שאינם אובינו ולא שייך בזה מש"ה ואובינו פלולים אולי מ"מ נתמעט בכלל מש"ה לפניה' דהיינו רק עם בני ישראל ולא לפני זולתם ועל כל פנים תמיד יש ספיקות שמא הם מעובדי ע"א בצד מה גם משמעות לפניה' משמע להחמיר וצלע"ע מה שאין כן בההיא דדיורים ביישוב שאמרו חז"ל שכפי הכרגא של השרים כ"ה תוספות של הדיורים שלא למונעם. וכתב בב"י ז"ל שהרבה פוסקים ז"ל סבירא להו שעל ידי שרוצה להיות בכרגא מן אז והלאה אין למנוע דירתו. אם כן הרי זה בכלל בא לקנות איזה זכות או טובת הנאה מנכרי של הקודם זכה ורשאי כל אחד ואחד להקדים את עצמו ולא שייך בזה לפניהם ולא כו'. ואולי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והבדק הבית ז"ל מיירי בשהוא כבר בכרגא שבזה מה שמסבב למנוע דירתו אינו על פי רשות מלשון חז"ל אודות כרגא כנ"ל ועל ידי זה אינו רשאי כי אם ברשות ב"ד והוא בכלל לפניה'. כיון שחז"ל פירשו דבדאית' בכרגא לא ימנעו דירתו. ומוהרי"ק ז"ל מיירי בשאינו עדיין בכרגא ולזה כתב מוהרמ"א ז"ל כמוהרי"ק ז"ל משום שהמשמעות שם ממילא במי שאינו עדיין בהכרגא. ואולי סבירא לי' למוהרי"ק ז"ל שגם מי שהוא בכרגא אם מסבב שהשר יוציאו מהכרגא אין על זה מניעה מלשון חז"ל שהם אמרו רק כשהי' ויהי' בהכרגא. ואולי סבירא לי' לב"י ז"ל שכשהבא לדור יודע שבבירור יומנעו לו ריוח על ידי מונעם לדור שם עי"ז הו"ל בגדר משפט כיון שהמבטל כיס חברו יש חיוב בדיני שמים ושייך בזה סגנון לפניהם חסר תיבות אודות הכרגא גופא דלהבא חסר תיבות סגנון משפט. כתבתי בסמוך אודות מ"ש הבדק הבית ז"ל נגד מוהרי"ק ז"ל. שאולי סבירא לי' להב"י ז"ל שכשיהי' בודאי מניעת ריוח ע"י מניעת הדירה עי"ז הוא בכלל משפט גם שמסבב אודות הכרגא גופה בלהבא. הנה אם שייך לבני העיר גם כן מניעת ריוח ע"י דירת הבא להתגורר שם. אין עליהם טענה גם אם מניעת ריוח שלהם מועט ושלו מרובה כיון שמ"ע אין כוונתם לבטל. כיסו רק להציל מניעת ריוח שלהם וגם בזה בא ביינו וזה בדבשו משמע שא"צ לקבל פחת מועט על עצמו בשביל הצלת ממון מרובה של חברו. וגם שבמשפט ממש שייך לפניה' כו' גם אם לית לי' דינא בארעא ובד"צ דייני עם בני ישראל לא ירשוהו לילך בעש"ג ואינו יכול לברר לפניהם זכותו הידוע לו. מ"מ כתבה התוה"ק לפניה' כו' גם בהא מלתא והמשפט לאלקים אם ליכא למדינא בארעא והוא אינו רשאי לילך בעש"ג כי אם ברשות דייני עם בני ישראל בפירוש ואולי יתורץ בזה מ"ש התה"ד ז"ל ותמה עליו האורים ז"ל בסי' ד' ומ"ש שם בשם מוהרש"ל ז"ל שכשלא הי' כוונתו להפסיד חברו גם שבעש"ג נפסד הרבה אין זה רק בדיעבד שכיון שטוען שלהציל שלו עשה גם שעבר על לפניה' כו' מ"מ לא מצינו שיתחייב העובר על זה בממונו בזה שלא הפסיד בזה לחברו רק הוציא שלו. וממילא אם הי' הפסד ג"כ אינו חייב כיון שכוונתו הי' להציל שלו. ומ"מ נראה שאח"כ הי' יוצא בדייני עם בני ישראל מה שתפס ע"י נכריים ולהשיב הממון למקומו קודם תפיסתו ע"י גוים ?וכבנסכ כי חזקה מה שביד אדם הוא שלו. רק מיירי בשלא הי' הכרע ע"י חזקה זו ביניהם או בקרקע ולא הי' ידוע חזקת מרא קמא וכן במטלטלין והכחישו את עצמן מי הי' החוטף ראשון וכן בתפס בעש"ג ואין עדים שתפס ויכול לומר לא תפסת שבזה אי אפשר לב"ד עב"י להזדקק אח"כ להוציא מה שתפס בעש"ג גם דעבר על לפניה' כו' מ"מ אינו בגדר מסור או מזיק עי"ז ולא מצאנו שקנסו חז"ל בהחלט בממון להעובר על לפניה' כו' במה שטוען שלוקח רק ממונו ומ"מ לכתחילה אסור לילך בעש"ג גם במה שאין בד"צ דייני עב"י מזדקקים לו והוא יודע ששלו רוצה ליטול. ואולי בכזה עיקר המניעה רק משום דאויבינו פלולים. ובגר תושב שידוע שהוא אוהב עב"י אולי לא שייך ואויבינו פלילים גם לא המניעה משום דלפניה' גם לפי מ"ש במק"א שמשמע שלפניה' ממעט גם גר תושב אוהב עם בני ישראל. מ"מ אולי י"ל שבזה דלית לי' דינא בין דייני עב"י ויודע שהאמת אתו אין זה בכלל מניעה דלפניה' וי"ל שהכוונה רק במה שיוכל להתדיין לפני עב"י גם אם דייני עב"י יחייבוהו כל שהם מחייבים מצד שכ"ה הלכות משפטי התוה"ק אינו רשאי לילך אל עש"ג גם גר תושב ואוהב עב"י. מה שאין כן במה שאי אפשר לו לקיים לפניה' ובעש"ג יוכל להוציא שלו אולי רשאי וצלע"ע מ"מ במה שאינו משפט בדיני אדם רק לצאת ידי שמים והלכה דהתוה"ק הוא כפי הכרגא אין זה בכלל ואויבינו פלילים כיון שאין זה סגנון משפט רק סגנון כרגא ולא שייך ג"כ לפניה' כיון שאין משפט על זה בדיני אדם. אך אם לבני העיר אין שום ביטול כיס על ידי דירת הבא מחדש ולו יש מניעת הריוח על ידי מניעת דירתו ביניה' שייך על זה סגנון זה נהנה וזה לא חסר שכיפין. ובפרט כשאי אפשר להם להנות על ידי מניעת דירתו וכבחו"מ שס"ג. ומצד אין אדם רואה חוב לעצמו ראוי שיבחינו ע"י שאינו נוגע ובאופן זה נרא' שמודה הב"י ז"ל דא"צ רשות ב"ד והב"י ז"ל מיירי כשהוא מקודם בהכרגא וכנ"ל וצלע"ע היטב: להטיל קבלת חרם על אורת מוכר סחורות שלא ימכור רק בזול מה שאין כן במקח שוה עם בעלי חניות תושבים אולי לא שייך על העתיד ורק בעל חוב שאין לו מוטל עליו על העתיד: